אסון מירון – נכשל במבחן הצפיות – עו"ד אסף ורשה

"הקמת ועדת חקירה ממלכתית על ידי גורם בלתי תלוי נועדה להבטיח את עצמאותה ואת אמון הציבור בעבודתה ובמסקנותיה". כך מסרה לאחרונה כב' נשיאת בית המשפט העליון, הגב' אסתר חיות, בד בבד עם הודעתה על מינוי כב' הנשיאה בדימוס, מרים נאור, לעמוד בראש ועדת החקירה הממלכתית לאסון הר מירון, שבו נהרגו 45 בני אדם. המשימה שמוטלת על כתפיה – מורכבת ביותר, לאור ריבוי הגופים שהיו מעורבים בהפקה של אירוע ההילולה בקבר בהר מירון: החל מהחצרות שארגנו את האירוע ועמותות ההקדשים. המשך בוועדת ניהול אתר הקבר והמרכז הארצי לפיתוח מקומות קדושים, לרבות משרד הדתות, וכלה במנהל מקרקעי ישראל, ועד המושב מירון, ובכלל זה גם המועצה האזורית מרום הגליל ומשרד הפנים. כולם גם יחד וכל אחד לחוד, עלולים להימצא נושאים באחריות.

אלא שבמניין הגופים נמצא גוף נוסף – משטרת ישראל, שמעשיה או מחדליה, אפשרה לכאורה לאסון להתרחש. הדעת מתקשה לשאת את הנחת העבודה כי האחריות לאירוע מוטלת גם על כתפי הגורם שאמור לשמור על שלום המתפללים, אולם כבר כעת, מהדהדות שורה של שאלות שהתשובות לגביהן מרמזות כי משטרת ישראל התרשלה.

כלל יסוד בדיני נזיקין הוא שעל מנת שתקום אחריות, צריך להתקיים קשר סיבתי בין התנהגות המזיק לבין הנזק, כאשר אחד מהמבחנים ההכרחיים שיש להחיל הוא מבחן הצפיות – האם המעוול יכול והיה צריך לצפות כי כתוצאה ממעשהו ייגרם הנזק. וכך, כאשר מנתחים את התנהלות המשטרה קודם לאירוע ובמהלכו, ניכר לדידי כי ניתן וצריך היה לצפות כי המתפללים מובלים לעבר טרגדיה.

במה אמורים דברים?

ראשית, 'תמרור אזהרה' ענק ניצב מעל המעבר שדרכו יצאו המתפללים מאזור ההדלקה, כאשר היה ברור כי רוחבו אינו יכול להכיל את כמות האנשים שעובדים דרכו. למעשה, וכפי שהיה לכאורה נהיר למשטרה – הוא נבנה ללא היתרים, אך חרף זאת, שימוש כיציאה המרכזית. אי לכך, המשטרה צריכה ויכולה הייתה לסמנו כעקב אכילס.

שנית, תיעוד האסון מראה בבירור כי לכאורה התקיים כשל חד משמעי בתהליך וויסות המתפללים במתחם ההדלקה. אחד מהכללים המנחים במבחן הצפיות הוא כי מבחינה עקרונית כל נזק הוא צפוי, אלא אם כן היקפו אינו ניתן לצפייה מבחינה הגיונית. לא צריך להיות מומחה לבטיחות על מנת להסיק כי מדובר על מלכודת מוות. מסקנה זו מתחדדת גם על רקע העובדה כי נטען שבשנים עברו, הוקמו בסמוך למעבר מתחמים שנועדו לסייע לניתוב ההמון, אך לא הפעם, והכל תחת עיניה הסגורות לרווחה של המשטרה.

שלישית, הפסיקה בדיני הנזיקין קובעת כי במסגרת מבחן הצפיות, יש לבחון מה צריך לצפות המעוול בשביל שיתקיים הקשר הסיבתי. הפסיקה גם מספקת לכך תשובה : יש ארבעה גורמים אותם יש לצפות : סוג הנזק, היקף הנזק, הליך הגרימה וזהות הנפגעים. ולגופו של אסון – מהר מאוד התברר כי כשגם לאחר שאנשים החלו להימחץ – לא היה מי שימנע מאנשים נוספים להיכנס למעבר. למעשה, לכאורה עולה טענה כי לא היו שוטרים או סדרנים ביציאה מהמעבר, שסייעו לחלץ את הנפגעים. ושוב, אין הכרח בפרופסורה בהנדסת בטיחות בשביל לצפות זאת, אלא די בקול ההיגיון הבריא.

אין ספק כי משטרת ישראל עושה כל שאל ידה בשביל לשמור על הסדר הציבורי ובטחון תושביה, תוך מגבלות תקציב וכוח אדם, שמאלצות אותה להגיב תוך קביעת סדרי עדיפויות, אולם טיעון לגיטימי זה, שמהווה לא פעם חלק ארי ממסכת טענותיה בהתגוננות בתביעות נזיקיות כנגדה – לא יוכל לעמוד לצידה הפעם. כך דומה בעיני. כמובן שמצופה מיתר הגופים שנטלו חלק בארגון האירוע להפגין מקצועיות ואין בכך בשביל לפטור את המשטרה מאחריות. אך בשונה מהם, הרי שאם תוברר רשלנות, אם במעשה ואם ב"אי מעשה" (מחדל) בהתנהלותה של המשטרה באסון מירון, הרי שזאת עומדת בסתירה מובנת לערכי הביצוע הבסיסיים שלה. במקרה הזה, לצערי הרב, מסתמן כי אם כך, השוטרים לא פעלו על בסיס מיומנויות מתקדמות תוך חתירה למצוינות בתפקידה.

 

הכותב הוא יו"ר משותף של פורום הנזיקין ופורום בתי המשפט בלשכת עורכי הדין, מומחה לדיני ביטוח ונזיקין