|
|
קריספין, רובינשטיין, בלכר ושות', עורכי דין
לאחרונה, מתחם בדרום תל אביב נמכר במסגרת הליך פירוק שיתוף והעלה שאלות מורכבות בכל עניין חלוקת תמורת הקרקע. המתחם רשום בטאבו כחלקה אחת במושע, למרות שבמשך עשרות שנים קיימת חלוקה מוסכמת בעין. כלומר, בעלי הזכויות החזיקו חלקים מסוימים בקרקע, והקימו בתי עסק, כל אחד בחלקו שלו.
חלק מהחלקה, העובר על אחזקת חלק מהבעלים, ייועד בתכנית לייעוד של דרך. כאן עולות השאלות– איך תתבצע חלוקת התמורה במסגרת פירוק השיתוף? האם השותף שעל חלקו עוברת פיזית ההפקעה ייאלץ לקבל שווי נמוך יותר לאור העובדה כי ייעוד הקרקע שלו הוא דרך, ושאר השותפים שעליהם לא "נופלת" ההפקעה, ייהנו משווי גבוה יותר? או שמא יישאו כל השותפים בנטל ההפקעה, לאור העובדה כי הרישום בטאבו במשותף?
עוד בתחילת המאה העשרים נאמר במג'לה (קודקס חוקים עותומאני שחל גם בארצנו) ש"עם שינוי הזמנים משתנים הדינים עימהם". ואכן הזמנים השתנו אך למחוקקים שלנו לא היה כנראה זמן ועניין לעדכן את הדינים ולהתאימם לחברה שהשתנתה. המג'לה בוטלה כבר בישראל (שנים רבות אחרי ביטולה בטורקיה), אך את מס ההכנסה משלמים אנו עדיין על פי פקודה מנדטורית שתוקנה מאות פעמים אך טרם הוחלפה בחוק ישראלי מותאם לזמנים החדשים. כך למשל, את הוצאות הפחת מחשבים עדיין על פי תקנות משנת 1941. בראש רשימת העסקים הזכאים לפחת מופיעים עדיין "בתי חרושת לקרח". עידן הקרח חלף אמנם מזמן אך הרשויות שלנו טרם עודכנו בכך. התקנות גם מפרטות עדיין את שיעורי הפחת על סוסים וחמורים שהיו בזמנו אמצעי ייצור חשוב, ואילו "פקודת המיסים (גביה)" מגדירה מי הוא "מוכתר" הכפר (לצורך ביצוע עקולים). פקודת מס הכנסה מטילה מס חברות על גופים הידועים בשם הקוד שלהם שהינו "חבר בני אדם".
