הסכנה בפרסומי לשון הרע ופגיעה בפרטיות שמופצים באנונימיות; יש מה לעשות, וכמעט אין ברירה אלא לעשות
זו היא אחת מן הנקודות החשוכות בדיני לשון הרע ובדיני הגנת הפרטיות; או למעשה אחת מן האפשרויות המסוכנות ביותר שהביאה עמה ההתפתחות הטכנולוגית מן השנים האחרונות. עם זאת, יש דרך – אפילו יותר מאחת - לטפל בסיטואציה המסוכנת; אך בעבור זה הכרחי לפעול במהירות ובצורה תכליתית.
היכולת לפרסם לשון הרע ולפגוע בפרטיות באנונימיות, היא סכנה שחייבת להדאיג את כולנו:עו"ד בן קרפל ועו"ד אדם קרפל
כדי להבין את הסכנה – ואת החשיבות בהארת היכולת לטפל בה – חשוב לחדד במה מדובר: לכל ילד וילדה ישנה אפשרות להרוס חיים של בן-אדם בלי לזוז ממקום מרבצו על הכורסא מול הטלוויזיה בבית. והחמור הוא שהטכנולוגיה הזמינה מאפשרת (וכמעט מזמינה) לעשות כן באנונימיות.
כל מה שדרוש זה התקן (מחשב, טאבלט או סמארט-פון), חיבור לאינטרנט וגישה לתוכנה פשוטה לחלוטין שבכוחה "לטשטש עקבות"; או למעשה לזייף עקבות.
לא נתעמק בעניין הטכנולוגי, אך בעבור ההבנה יש להסביר (בצורה שטחית שכמובן לא מתיימרת למצות את ההסבר): לכל חיבור לרשת יש כתובת (IP). כתובת ה-IP היא מעין (רק בעבור ההסבר) תעודת-זהות דיגיטלית; זו מאפשרת (בעזרת פעולות נוספות) להתחקות אחר המיקום הפיסי של החיבור, ולעיתים גם להתחקות אחר זהות מבצע הפעולה שטעונה חיבור לרשת.
כיום, בעזרת תוכנות פשוטות (לרבות ישומונים חינמיים לסמארט-פון) ניתן "להנדס" את העקבות, ולייצר מצג לפיו פעולה שבוצעה בפועל מבית-קפה בתל-אביב, נראית כאילו בוצעה מאוקראינה; וחצי שעה לאחר מכן מסין, הודו וכיוצ"ב. הטכנולוגיה בעניין זה מתפתחת בצעדי-ענק, וכאמור ההסבר שטחי ולא מתיימר למצות. אך חשוב להבין כי בעזרת יישומון VPN ישן ופשוט, ניתן לטשטש עקבות דיגיטליים באופן שמייצר אנונימיות כנקודת מוצא.
אם כן, כל מי שבידו התקן, חיבור לרשת וגישה ליישום שבכוחו לטשטש עקבות, מצוי במרחק החלטה מהמתת חורבן על חיי אדם; כול אדם.
כשמדמיינים את הסיטואציה, הסכנה מורגשת: בוקר אחד, פרופיל פייסבוק שזהותו אינה מוכרת לך, החל לפרסם בגנותך פרסומים נוראיים; פרסומים שמציגים אותך כיצור הבזוי ביותר עלי-אדמות; פרסומים שאין לך יכולת להוכיח שיסודם בשקר. בצהרי היום, מופיע פרופיל נוסף – שונה לחלוטין – שפועל בדרך דומה. שעות לאחר מכן פרופיל אנונימי נוסף מצטרף לחגיגה וכך הלאה.
כך, בתוך יממה, אותו אחד שיושב על הכורסא בביתו יכול לגרום לך – ממש לך – אובדן שליטה מוחלט על סיפור חייך. לא פחות מזה.
כעת, נסו לדמיין שמהלך דברים כזה לא מתרחש רק בפלטפורמה אחת (למשל פייסבוק), אלא חוצה פלטפורמות; פייסבוק, אינסטגרם, אתרי אינטרנט שניתנים לחיפוש בגוגל, ביקורות בגוגל, ביקורות באיזי ומה לא. נשמע מסוכן ומבעית, אך חשוב להכיר את המציאות בה כולנו חיים. כולנו.
הקורבן עלול למצוא עצמו חסר-אונים לחלוטין:
מבעית לא פחות, שקורבן לסיטואציה זוועתית כזו עלול למצוא עצמו מול שוקת שבורה; לא רק בזיקה לאילוץ להסביר את עצמך ולשכנע שהמיוחס לך הוא שקר וכזב, אלא בזיקה לצורך הבסיסי ביותר להסיר את הפרסומים הנוראיים ולעצור את מחול-השדים. סביר להניח שבהיעדר מהלכים מיוחדים (תרתי-משמע), הניסיון להסיר את הפרסומים פשוט ייכשל; ועוד לא אמרנו מילה על פיצוי.
ובכל זאת, מה ניתן לעשות?
לטעמנו יש שתי קבוצות דרכים עיקריות לטפל בסיטואציה בלתי-נסבלת שכזו: (1) התנהלות אל מול החשוד בהפצה האנונימית; (2) התנהלות אל מול הפלטפורמות ששמשו במה למהלכים החמורים. כמובן, בל נשכח את האמונה על אכיפת-החוק והשמירה על הסדר הציבורי, משטרת ישראל. המשטרה מפעילה מחלק סייבר שבכוחו (לעיתים) לסייע בסיטואציה. כל אחת ואחד מכם מוזמנים לנסות ולעדכן בתוצאות.
התנהלות אל מול החשוד; המעוול הראשי:
החשוד בביצוע העוולה הוא המחולל העיקרי. אם ניתן "לשים עליו יד", זה בהחלט מהלך טבעי. אך כתנאי יסודי להתנהלות אל מול החשוד, צריך שיהיה חשוד. ולא מספיק בחשד סתם, החשד צריך להיות מבוסס דיו כדי שיצדיק מהלך של הגשת תביעה יקרה ומורכבת. שכן אם החשד יתברר כשגוי (או ככזה שפשוט לא ניתן להוכיח), התביעה תידחה והתובע יחוייב (בסבירות גבוהה) בהוצאות בסכומים משמעותיים.
לו ישנו חשד מבוסס, ניתן להגיש תובענה כנגד החשוד. וביחס לזה, חשוב לחדד: לאחר שפורסם פסק-הדין בעניין רמי מור, התגבשה בקרב הציבור פשרנות שגויה, לפיה בית-המשפט אינו מוסמך כלל לחשוף פרטים של גולש אנונימי. זה אמנם נכון מבחינה משפטית, אולם רק כאשר מדובר בהליכים דוגמת עניין רמי מור, המתנהלים בין מבקש החשיפה לבין ספקיות האינטרנט (לפי ההלכה בעת הזו, שלטעמנו טעונה חידוד לכל הפחות; אך על כך במאמר אחר).
כשמדובר בהליך אזרחי "רגיל" לפי חוק איסור לשון הרע, בין בני-אדם בשר ודם, בית-המשפט מוסמך בהחלט לצוות על פלטפורמות למסור פרטים בסיסיים (וגם יותר מזה) על גולש. בתוך-כך בית-המשפט מוסמך (וגם עשה כן לא פעם ולא פעמיים) לחייב את פייסבוק (למשל) למסור פרטי BSI (Basic Subscriber Information) הכוללים את כלל כתובות ה-IP מהן בוצעו פעולות חיבור וניתוק מהפרופיל, כתובת דוא"ל, מספר טלפון נייד, מועדי חיבורים ועוד.
מבחינה מעשית, צריך לדעת כיצד להביא את בתי-המשפט ליתן צווים מעין אלו, אך זה אפשרי בוודאות; וניתן גם ללכת צעד או שניים רחוק יותר. אך כל זה, כאשר יש חשד מבוסס דיו בעבור הגשת תובענה. ומה כאשר אין? ומה אם אין עניין לטול את הסיכונים הכרוכים במהלך מורכב שכזה?
התנהלות אל מול הפלטפורמות; השתתפות בפרסום לשון הרע, פרסום לשון הרע על דרך המחדל ונוהל הודעה והסרה כיסוד לעוולת הרשלנות
המגמה הכללית שעולה מפסיקות הערכאות הדיוניות בעת האחרונה, היא לקמץ בהטלת אחריות על פלטפורמות רק על יסוד העובדה שבאמצעותן הופצו פרסומי לשון הרע ופגיעה בפרטיות. ויש בזה היגיון. הרי פייסבוק זו רשת חברתית עם למעלה ממיליארד משתמשים. כמות הפרסומים שמופצים בפייסבוק מידי יום – באין ספור שפות שונות – עולה על כל דמיון; ואיש לא מצפה שחברה מסחרית תשקיע את משאביה במעבר על כל פרסום ופרסום.
עם זאת, ובכל הכבוד למגמה הפסוקה ולציפייה מצד חברות מסחריות, יש דין. והדין הישראלי אימץ (לראשונה בפסק-הדין בעניין עמי סביר) את "נוהל הודעה והסרה". מדובר בנורמה ששאובה מהמשפט האירופאי, ותכליתה לייצר סדר בדיוק בחוסר-הסדר שפורט עד כה.
לפי נוהל הודעה והסרה, כאשר פרט פונה לבעל-פלטפורמה בצורה עניינית ומפנה לפרסום שהופץ בגנותו ולטענתו עולה כדי ביצוע עוולה או עבירה (לרבות הפרת כללי הקהילה למשל), נוצרים בין הפונה לבין בעל הפלטפורמה "יחסי שכנות"; ואלו, מצויים ביסודה של "חובת-זהירות" קונקרטית. יחסי השכנות מחייבים את בעל הפלטפורמה לפעול כבעל פלטפורמה סביר, ולברר את תוכן הפנייה. ולו בסופו של דבר בעל הפלטפורמה לא נוהג בצורה סבירה ולא נקט פעולות למניעת הנזקים המסתברים מהפרסום, ניתן לחייב אותו באחריות לנזקים; בין מכוח עוולת הרשלנות, בין מכוח האפשרות לתבוע בעבור פרסום לשון הרע במשותף, ובין מכוח האפשרות לתבוע בגין פרסום לשון הרע על דרך המחדל. והכול נכון כמובן גם ביחס לפגיעה בפרטיות.
לממד הזמן משמעות קריטית; חשוב לפעול מהר ובצורה תכליתית
אין בכלל צורך להרחיב על כך שקורבן להכפשה אנונימית מאסיבית זקוק לייצוג; וכדי להגיע להישגים חשוב לשכור ייצוג מהר. היכולת לפעול להסרת תכנים במהירות, כאמור, קיימת; אך הנזקים שמסתברים מהשתהות עלולים להיות משמעותיים ובלתי-הפיכים.
בראשית, בהינתן שקמפיין הדיבה אינו דועך, חלוף הזמן יעצים את תפוצת הפרסומים. שנית – ואולי זה העיקר – התוכן המפורסם ברשתות החברתיות "מתממשק" עם מנועי-החיפוש השונים. עם חלוף הזמן, עלול להיווצר קשר אובייקטיבי – שקשה מאוד לתקן – בין דמותך לבין הפרסומים האנונימיים שהופצו בגנותך; והקשר עלול להמשיך להזיק גם אם הפרסומים יוסרו בסופו של דבר.
מעבר לזה, חשוב לפעול בצורה תכליתית ולא לירות לכל כיוון סתם כי ניתן. לעיתים, נכון ומתבקש לפעול ביותר מחזית אחת, ולעיתים פעולה ביותר מחזית אחת תחשוף נתונים ותהיה שגיאה קריטית ממש.
החשוב ביותר הוא להתכנס סביב ההבנה: זו המציאות בה אנחנו חיים. כל אחד יכול להרוס חיים של כל אחת, בקלות בלתי-נסבלת ובאנונימיות. ולמרות שהמציאות מלמדת על כך שישנה נקודה חשוכה ביותר בטיפול בפרסומי לשון הרע ופגיעה בפרטיות, ניתן להתגבר על הקשיים ולטפל בסיטואציה הכל-כך מסוכנת. בעבור זה יש צורך בייצוג הנכון בזמן הנכון.
