פיצויים בלשון הרע ובתביעות דיבה
פסיקת פיצויים בלשון הרע במקרים חמורים – הצצה לנעשה בחו"ל
בשנה החולפת פסק חבר מושבעים במדינת אוהיו בארצות הברית פיצוי כספי בסך של 44.4 מיליון דולר בתביעת לשון הרע לטובת מאפייה השייכת לתושבי המקום. התביעה הוגשה נגד מכללה ודיקנאט הסטודנטים שלה, בגין האשמות לפיהן המאפייה (עסק משפחתי קטן יחסית) נהגה בהתנהגות גזענית.
סכום זה כלל 33.2 מילון דולר כפיצויים עונשיים וכן 11.2 מיליון דולר פיצויים כלליים שנפסקו לטובתה.
בנוסף, חייב חבר המושבעים לשלם למאפייה את ההוצאות המשפטיות הריאליות שהוציאה במשפט, המוערכות בין 5 ל-10 מיליון דולר.
לטענתה של המשפחה, ההאשמות החריפות עודדו בתורן מחאות של תלמידים נגד המאפיה ופגעו פגיעה קשה לא רק בתדמיתה, אלא גם בהכנסותיה השוטפות.
במקרה מעניין נוסף בארה"ב, נפסק סך של 2 מיליון דולר בתביעה שהגישה עובדת באוניברסיטת וירג'יניה לאחר שהיא עצמה הוצגה במגזין ""Rolling Stone כמי שאינה פועלת ביחס לתקיפות מיניות, בעקבות טענות לאונס של סטודנטית ע"י חבורת סטודנטים מהאוניברסיטה.
תיק נוסף שהוליד הפרסום במגזין ""Rolling Stone נולד בעקבות תביעה שהוגשה ע"י אחד הגברים שזוהה כמי שנטל חלק באונס, אשר פוצה, בסופו של יום, במסגרת הסכם פשרה בסך של 1.65 מיליון דולר.
במקרה אחר, באוסטרליה, פוצה שחקן הקולנוע האוסטרלי ג'פרי רוי ראש (זוכה פרס אוסקר בעבר), בסך של כשלושה מיליון דולר אוסטרלי (כ-1.8 מיליון דולר אמריקני) בתביעת לשון הרע שהגיש נגד Nationwide News , המוציאה לאור של Australia Daily Telegraph.
סכום זה הוענק לשחקן בגין כתבות שהאשימו אותו בהטרדה מינית ובהתנהגות לא ראוייה כלפי השחקנית ארין ג'יל נורוויל. סכום זה הורכב מ-850,000 דולר בגין "נזק כללי" ועוד כ-919,000 דולר בגין אובדן הכנסות עתידיות של השחקן.
דוגמאות אלו ממחישות פסיקה של סכומים משמעותיים במקרי לשון הרע בעלי תוכן חמור. ניתן למצוא מקרים נוספים לא מועטים ממדינות המשפט המקובל (ארה"ב, אנגליה, אוסטרליה) שבהם נפסקו סכומי פיצוי של מיליונים רבים בתביעות לשון הרע.
בישראל
בישראל, פסק הדין שבו נפסק הסכום המשמעותי ביותר בתחום לשון הרע העניק פיצויים (נדירים למדי) בסך של 1,000,000 ₪. בפסיקת לשון הרע בישראל אין בנמצא "פיצויים עונשיים", אלא לכל היותר פסיקה המשקפת פיצויים שעניינם "כוונה לפגוע" – שאז ניתן להורות על כפל הפיצוי הסטטוטורי שבחוק.
בשנים האחרונות היינו עדים לפסיקות נוספות של מאות אלפי ₪ בישראל: בע"א 1286/18 אושרר פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בת"א 14264-11-14 כנפו נ' גינזבורסקי (אושרר) שהורה על פיצוי בסך של 300,000 ש"ח בגין פרסומים מכפישים בפייסבוק שעניינם יחוס מעשי שחיתות, כאשר הן התובע והן הנתבע הם אישי ציבור.
ברע"א 6133/19 אבירם דהרי נ' דרור לדרמן דחה בית המשפט העליון בר"ע על פסיקה בסך של 380,000 ₪ בגין האשמה בשחיתות (280,000 ש"ח בגין שני מכתבים שכוונתם לפגוע, בתוספת של 100,000 ₪ בגין שלושה מכתבים נוספים).
בע"א 24165-09-17 חדד נ' לנקרי אושר פסק דין של בית משפט השלום במסגרתו נפסק לראש העיר עכו פיצוי בסך של 180,000 ₪ בגין פרסומים מכפישים בפייסבוק ע"י פעיל מרכזי בסיעה המתחרה לסיעתו של ראש העיר;
בע"א 35127-03-19 פלוני נ' פלונית נפסק פיצוי בסך של 260,000 ₪ בגין פרסומי שווא ביחס להטרדה מינית ברשת הפייסבוק.
בע"א 4059/15, 412715 אופטיקה הלפרין בע"מ נ' לוכסויז'ן בע"מ ואח' פסק בית המשפט העליון פיצוי בסך של 240,000 ₪ בנוסף לסך של 50,000 ₪ (סה"כ 290,000 ₪) שנפסק בבית המשפט המחוזי.
בת"א 20070-09-15 וינשטיין ואח' נ' ג'רבי ואח' נפסק פיצוי בסך של 300,000 ₪ – בגין סדרת פרסומים מכפישים.
באופן כללי ניתן, איפוא, לומר שמקובל בפסיקת בתי המשפט בישראל, כי בתיקים הגדולים בלשון הרע בישראל ייפסקו סכומים של מאות אלפי ₪ בלבד, ב"בינוניים" – עשרות אלפי ₪, ובקטנים – אלפי ₪.
מבט לעתיד
ניתן להצביע על מגמה ברוכה של העלאת סכומי הפיצויים במקרים החמורים, אולם במקרים רבים, גם סכומים של מאות אלפי ₪ אינם משקפים את הנזק העצום שעלול להיגרם למושא הפרסום.
נראה כי יש מקום למחשבה נוספת על סכומי הפיצוי, במיוחד שעה שפגיעה בשמו הטוב של אדם, פוגעת לא פעם לא רק בבריאותו, אלא גם במשפחתו, בעסקיו, ובתדמיתו (בעיני עצמו ובעיני אחרים).
כיום, בהינתן שהפיצוי הסטטוטורי ב"כוונה לפגוע" עומד על כ-140,000 ₪ לכל פרסום מכפיש, ובשים לב לכך שבידי בית המשפט הסמכות להורות על הענקת "פיצוי פסיקתי" (כקבוע בהלכת אורי דניאל), ניתן בהחלט להצביע על מקרים שבהם ראוי להעלות את סכומי הפסיקה.
במיוחד נכון הדבר ביחס להאשמות שווא שעניינן ביצוע עבירות פלילית מכל סוג, ביחס להאשמות המטילות דופי במוסריותו של מושא הפרסום, ביחס להאשמות שווא שעניינן התנהגות מינית לא ראוייה (הטרדה מינית, אונס וכו'), ביחס להאשמות קשות העלולות לפגוע באדם בקהילתו, וביחס להאשמות העלולות לפגוע במשלח ידו של אדם, ובפרט כאשר מדובר בפרסומים שהקף תפוצתם משמעותי (פרסומים ברשתות חברתיות, בכלי תקשורת המונים וכו') או כאשר מדובר ב"קמפיינים" שתפקידם "להרוס" את מושא הפרסום.
בהקשר זה, ניתן בהחלט ללמוד מפסיקת פיצויים בתיקים הגדולים בחו"ל במדינות המשפט המקובל, ולהעניק למושא הפרסום את הפיצוי שישקף את שלוש התכליות המרכזיות שבבסיס חוק איסור לשון הרע – התרופתית – שעניינה השבת המצב לקדמותו – היינו: פיצוי בגין הנזק (הממוני והלא ממוני) שנגרם לאדם; העונשית – שעניינה הטלת סנקציה כלפי המעוול והחינוכית/הרתעתית – שעניינה מבט לעבר כלל הציבור (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי).
בעידן של יישומונים להפצת מסרים מיידיים ורשתות חברתיות בעלות כוח עצום המאפשרים הפצת "פייק ניוז" ופרסומי דיבה בהקפים ניכרים, לקהלים רחבים ביותר, בזמני שיא, הרי שהעלאת סכומי הפיצוי, במיוחד בתיקים בהם תוכן הדיבה והקפה חמורים, היא צעד נכון וראוי משפטית וחברתית, ונדמה שזהו צו השעה.