מדיניות יישום חוק איסור הלבנת הון על ידי הבנקים – "יותר משהעגל רוצה לינוק, רוצה הפרה להניק" – אילן סופר ושות'
חובות אלה עומדות לא פעם בניגוד לחובת הבנקים למתן שירות, בהתאם לחוק הבנקאות (שרות ללקוח), תשמ"א-1981. כך, הוראה 24 להוראות ניהול בנקאי תקין 411 – "ניהול סיכוני הלבנת הון ומימון טרור" (להלן: "נוהל בנקאי תקין 411") קובעת כי אי היענות של לקוח לדרישה למסירת פרטים וכן קיומו של יסוד סביר להניח כי הפעולה המתבקשת קשורה להלבנת הון, ייחשבו כסיבה סבירה לסירוב לפתיחת חשבון בנק וניהולו. המפקח על בנקים הביע עמדתו כי מטרת הוראה זו היא להעניק לבנקים כלים להפסקת ניהול חשבון או אי ביצוע פעולה בהתקיים אחד או יותר מהתנאים המפורטים בה.
אם בתחילת הדרך, עת נכנס הצו לתוקף, נראה היה כי התאגידים הבנקאיים התייחסו לחובות אלה בחשדנות מסוימת, הרי שכיום לאחר "פרשת סניף הירקון" ופרשות נוספות כדוגמת פרשת הסיוע של בנק לאומי להעלמות מס של לקוחותיו האמריקאים, המטוטלת נעה לכיוון "בנקאות מתגוננת".
ניקח לדוגמא את מדיניות הבנקים בכל הנוגע להעברות כספים מחו"ל לישראל. בעוד שבעבר פעולות מסוג זה נתפסו כלגיטימיות, כיום בקשות להעברת כספים מחשבונות בחו"ל מוחזקות על ידי הבנקים כחשודות, והם מעדיפים שלא להתמודד עם הסיכון הכרוך בטיפול בהן. כתוצאה מכך, לא אחת נדרש בית המשפט להתערב ולכפות על הבנקים את ביצוע ההעברות.
מן ההגינות לציין כי הבנקים אינם פועלים בחלל ריק – מקום בו הבנקים אינם ממלאים אחר החובות המוטלות עליהם מכוח חוק איסור הלבנת הון, הם עלולים להיחשף לאחריות פלילית, גם ביחס לעובדיהם. בנוסף, ועדת העיצומים לתאגידים בנקאיים שהוקמה מכוח החוק, מוסמכת להטיל על הבנקים עיצומים כספיים בהיקף של מיליוני שקלים בגין ליקויים בביצוע החובות האמורות, גם כשאלו נעשו שלא מתוך כוונה פלילית.
ברי כי המענה להתנגשות בין חובות הבנקים על פי חוק איסור הלבנת הון לחובתם להעניק שירות ללקוחותיהם הוא בשקלול האינטרסים המתחרים ובמציאת נקודת האיזון ביניהם. כיום, הבנקים מסכלים כל פעילות פיננסית שמתעורר לגביה חשש, ולו קל שבקלים, שהיא קשורה לפעילות האסורה לפי חוק איסור הלבנת הון (בבחינת "אם יש ספק – אין ספק"). אנו סבורים כי נקודת האיזון צריכה להיות אחרת – על הבנקים לזנוח את מדיניות הדיפת הסיכונים שאימצו לטובת מדיניות של ניהול סיכונים.
יש לזכור כי הבנקים ממלאים תפקיד מעין ציבורי, ואף הוגדרו בפסיקה כ"גופים דו מהותיים", וזאת בשל שליטתם במשאב ציבורי חשוב של ניהול אשראי וחסכונות. בנוסף, יש לזכור שכאשר בנק אחד מסרב לפתוח חשבון בנק או להעניק שירות בנקאי אחר, הדבר מחייב את הלקוח בגילוי הסירוב בפנייה לבנק הבא, מה שלמעשה מחסל כליל את סיכויו לקבלת השירות.
במילים אחרות, האיזון בין היקף חובת הבנקים לספק שירותי בנקאות אל מול אחריותם למנוע פעילות הלבנת הון אסורה, ימצא ביטויו הראוי באימוץ מדיניות מבוססת סיכון בתחום הלבנת ההון. לא למותר לציין כי בנקים אמונים על ניהול סיכונים, בתחום האשראי למשל, כך שנושא זה אינו זר להם.
לאחרונה, הקריאה לשינוי במדיניות הבנקים נשמעת גם בקרב מי שאמונים על הנושא במשרד המשפטים – עו"ד שרון פרידמן, ראש תחום אכיפה כלכלית בפרקליטות המדינה, אשר התבטא בנושא בכנס השנתי של ועדת הבנקאות, ציין כי מן הראוי לשנות את נקודת האיזון ביישום מדיניות הבנקים בתחום הלבנת הון. עו"ד פרידמן הצהיר בהקשר זה כי זה למעלה מעשור שהפרקליטות לא העמידה לדין בנקים או בנקאים בגין הפרת חובות הקשורות לאיסור הלבנת הון, וכי לא תקום אחריות פלילית מקום בו הפרת החובות האמרות בוצעה בתום לב ומתוך טעות בהפעלת שיקול דעת. דומה כי דברים מהדהדים אלה מן הראוי שייפלו על אוזניים קרויות במערכת הבנקאית.