האם בישראל צפוי "צונאמי של תביעות קורונה"?
בימים אלו כולנו עדים למשבר עולמי חמור כתוצאה מהתפרצות נגיף הקורונה. המשבר הזה לא פוסח כמעט על אף מדינה, וככל שהדברים נוגעים לחיי המסחר והכלכלה בישראל, ניתן לראות בבירור, השלכות כלכליות קשות ביותר על עסקים וחברות רבות, במיוחד כאלה שנמצאים בקשרי מסחר חוצי יבשות.
מעבר לגל העצום של ביטולי טיסות, חופשות ומלונות שהוזמנו מבעוד מועד, הרי שלא מן הנמנע שחברות שהתקשרו בחוזים שונים לא יוכלו לקיים את התחייבויותיהן החוזיות, בין היתר, לאור הגבלות בתנועה, עובדים בבידוד, עובדים בחל"ת, עיכוב באספקת מוצרים ועוד.
אירועים מטלטלים שכאלה עלולים להביא לפתחם של בתי המשפט בישראל תביעות חוזיות שונות שבהן הצד המפר, שהיה אמור לקיים התחייבות אך לא קיים אותה בשל נסיבות הכרוכות בהתפרצות נגיף הקורונה, יעלה כטענת הגנה כי החוזה לא קוים על ידו כתוצאה מנסיבות שלא ניתן היה לצפות או למנוע אותן, או במילים אחרות בשל תופעת "כוח עליון" ("force majeure").
טענת הגנה זו מוגדרת במשפט הישראלי כטענת "סיכול חוזה" (סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). הדורש את התקיימותם של שלושה תנאים מצטברים: העדר ידיעה או ציפייה של המפר על הנסיבות המסכלות, אי יכולת המפר למנוע את הנסיבות, והתרחשות הנסיבות המסכלות את קיום החוזה.
המחוקק הישראלי הציב נטל כבד על המבקש ליהנות מהגנת טענת הסיכול, ובכלל, הדין הישראלי מעניק עדיפות לקדושת החוזה, תחת הכלל לפיו "חוזים יש לקיים". נטיית ביהמ"ש היא שלא לפטור צד מהתחייבויות שנטל על עצמו במסגרת התקשרות חוזית ולאורך השנים נקט בגישה מצמצמת, ש"במדינת ישראל כמעט הכל הוא בגדר הצפוי".
גישתו המחמירה של ביהמ"ש בישראל התרככה עם השנים. לאחר מלחמת יום כיפור קבע ביהמ"ש העליון ש"בענייני מלחמה ושלום הבלתי צפוי הוא לעולם בגדר הצפוי עבור אדם בישראל", ולאחר מלחמת המפרץ קבע כי יש לבחון בכל מקרה ומקרה את השפעתו של אירוע חריג, כגון פרוץ מלחמה, על מהותם של היחסים החוזיים.
עוד קבע בית המשפט את קרבתו של עקרון הסיכול לחובת תום הלב. צד לחוזה העומד על ביצוע דווקני של החוזה על אף השינוי המהותי שחל בו בשל נסיבות חיצוניות – עשוי להימצא כמי שאינו נוהג בתום לב. כך, לאחר מלחמת לבנון השניה, קבע ביהמ"ש המחוזי בת"א כי ביטול עסקה בשל המלחמה מהווה סיכול העסקה וכי "הגיעה העת לומר כי בהקשרים חוזיים מלחמה אינה בגדר הצפוי, גם באזור כמו אזורנו".
חשוב לזכור כי גם במצב בו אירוע התפרצות נגיף הקורונה יאפשר ליהנות מהגנת "סיכול חוזה", לפי הפסיקה בישראל, גם בנסיבות של סיכול חוזה, הצד שנפגע מן ההפרה יהיה זכאי לשיפוי על ההוצאות הסבירות שהוציא לשם קיום החוזה.
כלומר, אפילו במקרה של סיכול שבו קיום החיוב אינו אפשרי בשל אירוע בלתי צפוי ובלתי נמנע, עדיין הצד המפר אינו פטור לחלוטין מאחריותו החוזית. הצד הנפגע יכול לתבוע מהמפר פיצויי הסתמכות ואף את ההוצאות הסבירות שהוציא בגין התחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום ההתקשרות שסוכלה.
חברות ישראליות, שהתקשרו בעסקאות בינלאומיות, שלא דאגו לעגן בחוזה ההתקשרות סעיף מפורש בדבר תחולת "כוח עליון", והפרו את ההסכם בשל התפרצות נגיף הקורונה, יוכלו לטעון להגנה מכוח אמנת האומות המאוחדות בדבר חוזים למכר טובין בין-לאומי, שנחתמה בוינה באפריל 1980 ואומצה כחוק בישראל במסגרת חוק המכר (מכר טובין בינלאומי), תש"ס-1999. החוק קובע שצד אינו אחראי לאי-קיום חיוב, אם הוא מוכיח כי אי-הקיום נגרם בשל מכשול שאינו בשליטתו, ושלא ניתן לצפות ממנו באופן סביר להתחשב במכשול בעת כריתת החוזה, או למנוע אותו, או להתגבר עליו, או על תוצאותיו.
לסיכום, לא מן הנמנע שבעת הקרובה בתי המשפט בישראל יידרשו להכריע בשאלות כבדות משקל באשר להשלכות המשפטיות של התפרצות נגיף הקורונה בכל הנוגע לביטולן או הפרתן של התקשרויות לאספקת שירותים או טובין. לאור ריכוך העמדה הנוקשה שהייתה נהוגה בעבר וכן לאור ההשלכות החריפות, הרוחביות והבינלאומיות של התפשטות הנגיף, יש להניח כי בתי המשפט יענו, בנסיבות מסוימות, לטענת הסיכול של צד שלא יכול היה לקיים את החוזה בשל אירועים הקשורים בהתפרצות נגיף הקורונה.
לאור ההשלכות המשפטיות שעלולות להיות לביטול התקשרויות, באופן חד-צדדי, אנו ממליצים בחום להיעזר בסיוע משפטי בטרם קבלת כל החלטה בעניין וזאת על מנת למזער, בצורה מושכלת, את הסיכונים והחשיפה המשפטית.